הביקור באנסחדה

ברשימת היומן שלו מיום שלישי, 18 בספטמבר 1956, כתב גיגי:

בבקר נסענו לאנסחדה לבקור. התקבלנו אצל ראש העיר.
ערכנו בקור בבית הכנסת אחד היפים באירופה. שם
נערכה לנו ארוחה חגיגית. בקרנו בבית החרושת לטכסטיל
של יהודי עשיר, קבלנו שם בדים. לאחר מכן חזרנו להנגלו.

האלבום מלווה את חוויות הקבוצה לאורך אותו יום גדוש.

עם הגעתם לאנסחדה, צילמו חברי המשלחת את התמונה הראשונה לצד כרכרת חתונה מסורתית, שהמתינה לחתן ולכלה בעת שנישאו בטקס אזרחי בבית העירייה (Stadhuis). כרכרות אלו נהגו להמתין ממש מחוץ לכניסה למבנה. על פי המנהג, החתן הגיע בבוקר לבית הורי הכלה בכרכרה מקושטת כדי לאסוף אותה, ומשם נסעו השניים יחד עם עדיהם ברחבי העיר לעבר בית העירייה — מסע חגיגי ופומבי שנועד להכריז בפני השכונה כולה על יום הכלולות.

בהולנד, נישואין אזרחיים הם חובה חוקית מוחלטת. דרישה זו מקורה עוד בתקופת הכיבוש הצרפתי בראשית המאה ה-19; בשנת 1811 החיל נפוליאון את מרשם האוכלוסין האזרחי (Burgerlijke Stand), שקבע הפרדה מוחלטת בין דת ומדינה והפקיע מידי הכנסיות את הרישום הרשמי של לידות, פטירות ונישואין. לפי החוק ההולנדי, נישואין תקפים אך ורק אם נערכו בידי רשם נישואין עירוני רשמי בבית העירייה או באתר עירוני מורשה.

זוגות המעוניינים בחתונה דתית — בין אם בכנסייה, בבית כנסת או במסגד — מחויבים בחוק להשלים תחילה את הטקס האזרחי בבית העירייה. הטקס הדתי נחשב לברכה רוחנית בלבד ונעדר תוקף משפטי עצמאי; למעשה, חל איסור פלילי על איש דת לערוך טקס חופה או קידושין ללא הצגת תעודת נישואין אזרחית תקפה.

מאחר שהטקס האזרחי הוא ההליך המשפטי המחייב, נכנסו החתן והכלה פנימה כדי להינשא בפני הרשם או ראש העיר. הטקס עצמו היה קצר יחסית, והכרכרה עם הסוסים המתינה להם ממש ליד דלתות בית העירייה או בכיכר הסמוכה. לאחר שהנישואין נרשמו רשמית, יצאו בני הזוג הטריים, עלו חזרה לכרכרה, ויצאו לנסיעה חגיגית נוספת ברחבי העיר — אל עבר טקס הברכה הדתי בבית התפילה, או ישירות למקום קבלת הפנים והסעודה.

ראש עיריית אנסחדה בשנים 1958–1946 היה מיינה פאן פיין (Meine van Veen). הוא מילא תפקיד מנהיגותי מכריע במאמצי השיקום של העיר לאחר המלחמה, לאחר שספגה הרס כבד בשתי הפצצות אוויריות קשות במהלכה.

לפני שהמשיכו לבית הכנסת, הצטלמו חברי הקבוצה בחזית בית העירייה (Stadhuis). שורה אחורית (משמאל לימין): צוריק בן-ארי, אמנון פלדמן, עמיהוד שני, חנן שייבה, משה נוטמן, טוביה צ'רני, גיגי כהן, מוטי מוקסיי, עוזי בשיסט וחגי לחובר. שורת אמצע (משמאל לימין): שעיה ירימי. שורה קדמית (משמאל לימין): בועז לטבינובסקי, אורי כהן, אמרי טוב ואלי קפרא.

בית הכנסת באנסחדה נחשב בצדק לאחד היפים והמפוארים במערב אירופה. הוא נחנך בשנת 1928 ושרד את מלחמת העולם השנייה באורח נס. בני הקהילה היהודית המקומית הצליחו להבריח ולהסתיר בעוד מועד את כל 19 ספרי התורה, השטיחים וחפצי הערך הטקסיים, ובזכות כך עבר המבנה את שנות המלחמה כמעט ללא פגע. להפליא, פנים בית הכנסת המקורי והמרהיב נשמר ברובו עד היום, והמקום מוסיף לשמש כבית תפילה פעיל.

לאיש כמעט מחברי המשלחת לא הייתה כיפה בכיס. הביקור במקום קדוש תפס אותם לא מוכנים, והם אלתרו עם כל מה שנקרה בדרכם. חלקם איזנו בקפידה מטפחות בד מקופלות על פדחתם, אחרים השתמשו בעלוני ההסבר שקיבלו זה עתה בבית העירייה, וכמה, כמו אבי משמאל ודודי גיגי מלפנים, חבשו פריטים בלתי מזוהים, העיקר לכבד את המקום.

האלתור החזותי הזה לוכד בתמצית את רוח הדור ואת העולם שממנו באו. אבי ודודי, כמו רוב חבריהם לקבוצה, צמחו בבתים חילוניים שבהם תפילות ושגרת בית כנסת היו זרות ליומיום. עבור צעירים ישראלים בני התקופה, בית כנסת נקשר כמעט תמיד רק לציוני דרך משפחתיים כמו חתונה ובר-מצווה, או אולי להצצה סקרנית ביום כיפור כדי לשמוע חזן. וכך, ניצבים מול ארון הקודש הפתוח באנסחדה במקטורני הייצוג ועליהם סמל מגן דוד, נפגשו הספורטאים החילוניים עם מסורת יהדות התפוצות ביראת כבוד כנה, גם כשזו הצריכה שיווי משקל של עלון עירוני או מטפחת אף מקופלת על הראש.

בשלהי המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 הפכה אנסחדה ללב התעשייתי הפועם של מחוז טוונטה (Twente), וזכתה לכינוי הנרחב "מנצ'סטר של הולנד" בזכות נוף צפוף של מנפטות ומתפרות כותנה רוחשות, ארובות נישאות וטכנולוגיות טווייה מתקדמות. חלק מרכזי בזינוק התעשייתי הזה הובל בידי משפחות יהודיות-הולנדיות בולטות, ובראשן משפחת מנקו, שהפכה את חברת "נ.י. מנקו" (N.J. Menko) לאימפריית טקסטיל מובילה.

במהלך הכיבוש הגרמני של הולנד הוחרם המפעל מידי בעליו היהודים והועבר לניהולו של נאמן ממונה מטעם השלטון הנאצי (Verwalter), בעוד בני המשפחה סובלים מרדיפות ומגירוש. עם שחרור הולנד שבו בני המשפחה ששרדו — ובראשם זיגמונד מנקו, ששרד את מחנה הריכוז טרזיינשטט — לאנסחדה כדי להשיב לידיהם את הבעלות החוקית. הם הובילו תוכנית שיקום ופיתוח שאפתנית: חידשו את קווי הייצור, שיקמו את נזקי המלחמה והקימו מבנים חדישים, כולל בניין הנהלה מרשים (directiegebouw) בראשית שנות ה-50, שהחזיר את החברה לעמדת בכורה בתעשיית הטקסטיל האזורית.

בדומה ליתר מפעלי הטקסטיל בהולנד, מנקו לא עמדה בתמורות ובמשברים של השוק העולמי בסוף שנות ה-60, ופעילות הייצור נפסקה סופית בשנות ה-70. עשורים לאחר מכן עמד האתר במבחן גורלי נוסף, כאשר אסון התפוצצות מחסן הזיקוקים במאי 2000 החריב עד היסוד חלקים נרחבים משכונת רומבק (Roombeek) הסמוכה, אך מבנים מרכזיים במתחם מנקו שרדו באורח נס. במקום למחוק את המורשת הזו, שילבה אותה עיריית אנסחדה באחד ממיזמי ההתחדשות העירונית המוערכים ביותר באירופה. כיום הפכה רומבק לשכונת מגורים מודרנית ותוססת, שבה בניין ההנהלה ההיסטורי מאכלס משרדים, מחסן הכותנה ומגדל המים שומרו והוסבו לדירות מגורים ולחללי תרבות, ושער הברזל המעוטר של המפעל ניצב בגאון בפארק ציבורי כגלעד מתמשך לעברה התעשייתי של העיר.

התצלום מספק הצצה נדירה אל תוככי אולם טווייה תעשייתי מאמצע המאה הקודמת, ובמיוחד אל אגף הניפוץ והמתיחה (kaarderij). בקדמת התמונה ניצבים מכלי איסוף גליליים גדולים, מלאים בסלילים תפוחים ומסודרים למשעי של "סליבר כותנה" (cotton sliver) — סיבי כותנה גולמיים שעברו ניקוי, סירוק ויישור לחבלים רציפים ורפויים, המוכנים לשלב המתיחה. במרכז האולם נמתחות מכונות מתיחה ממונעות וכבדות, המושכות ומדקקות את הסיבים הללו בטרם ייטוו לחוטים דקים. ממעל, רשת מורכבת של צינורות אוורור ובקרת אקלים תלויה מקורות הפלדה של הגג — מערכת חיונית במפעלי טקסטיל שנועדה לשאוב אבק כותנה דליק ולשמור על רמת לחות מדויקת, כדי למנוע את קריעתם של הסיבים העדינים.