העדות של גדוּלה מנקו

שמעתי לראשונה על גדולה מעמלה שני. בתי תמר ואני ביקרנו אותה בביתה היפה ברחובות. עברנו על תמונות, והיא סיפרה לנו על הקשר המיוחד שהיה לעמיהוד עם גדולה. היא ידעה שגדולה הגיעה מבית יהודי אורתודוקסי ואיבדה את כל משפחתה בשואה. גדולה התנדבה לארח את עמיהוד במהלך הביקור הראשון של מכבי רחובות ב-1954, והוא התארח שוב בביתה בהנגלו (Hengelo) במהלך המסע השני ב-1956. עמלה התייעצה עם אריאלה, אחותו של עמיהוד, לגבי הפרטים שזכרה. לביקורים מישראל הייתה השפעה משמעותית על החלטתה של גדולה לאמץ את הציונות, מה שהוביל אותה לבקר תחילה ברחובות ולאחר מכן לעלות ארצה. הן זכרו שהיא עבדה ביד ושם, נישאה לאדם דתי וניהלה בית יהודי אדוק עד יום מותה.

הסיפור שעמלה סיפרה לנו מדויק ברובו. גדולה אכן עלתה ארצה ב-1957, ובתחילת 1958 היא מסרה ליד ושם עדות על חייה. היא מתארת את חייה ואת הקהילה היהודית סביבה מתקופת טרום המלחמה ועד לעלייתה, וכן את תקופת ההסתגלות הקצרה שלה כעולה חדשה בישראל. פוסט זה מביא את עדותה במלואה, ולאחריה מידע נוסף על חייה שהצלחתי לאסוף. העדות היא סיפור אישי מרתק על חייה ועל הקהילה היהודית בהנגלו. גדולה מזכירה בעדותה את ביקורי המשלחות הישראליות; הדגשתי את החלקים הרלוונטיים לקראת סוף העדות עבור מי שמעוניין לדלג ישירות אליהם.

ניתן לקרוא את העדות ישירות מארכיון יד ושם כאן. ישנו תרגום לעברית בעדות ביד ושם. התרגום כאן שונה.

הנגלו (הולנד) לפני 1933, בין השנים 1933-1939 ובמהלך המלחמה, מחנה פוכט 1943, מחנות גרמניים 1943-1945.

היהודים בהנגלו לפני 1933

ב-8 בספטמבר 1917 נולדתי, גדולה מלזה עלידה מנקו, בהנגלו, כבתם של אהרון יעקב מנקו ועלידה כהן. הנגלו היא עיירת תעשייה קטנה, שמנתה באותה תקופה 30,000 תושבים, במרחק 12 ק"מ מהגבול הגרמני. יש בה הרבה מפעלי מתכת וכמה מפעלי טקסטיל, שאינם אלמוניים גם מחוץ למדינה. כ-1/3 מהאוכלוסייה הם קתולים, כ-1/4 פרוטסטנטים אדוקים, והשאר די אדישים מבחינה דתית. מבחינה פוליטית, הנגלו היא בעלת נטייה סוציאליסטית חזקה למדי, ואין זה פלא כאשר לוקחים בחשבון שכ-3/4 מהאוכלוסייה עובדים במשרות בכירות או זוטרות במפעלים שהוזכרו לעיל. אולם, מכיוון שנדרשים עובדים איכותיים במיוחד לעבודה במפעלי המתכת, ההכשרה, ההשכלה ותחומי העניין של פועלי המפעלים בהנגלו טובים משמעותית מאשר בקהילות הסובבות, שבהן הדגש העיקרי הוא על טקסטיל.

לפני תקופת היטלר חיו בהנגלו כ-300 יהודים. אם נבחן אותם תחילה מבחינה סוציולוגית, מתברר שלנוכחותם של המפעלים הללו כמעט ולא הייתה השפעה ישירה על אופי מקצועותיהם: לא ידוע לי על איש שעבד במפעלים אלה כפועל פשוט, אלא יותר כמהנדס (אך אז "יובא" ממערב המדינה, כפי שהיה מקובל אז גם לגבי מהנדסים שאינם יהודים) או כפקיד משרד. בעקיפין, ייתכן שתעשייה זו גרמה לכך שהאחוז הגדול מסורתית של סוחרי סמרטוטים וגרוטאות מתכת בקרב יהודים היה גדול כאן אף יותר מהרגיל. חלקם הקימו תעשיות עיבוד וכך הגיעו לשגשוג רב. יתרה מזאת, היו בהנגלו רופא יהודי, כמה מורים בבתי ספר תיכוניים ויסודיים (בהם מנהל בית הספר התיכון הריאלי, שהיה ציוני מודע), כמה מהנדסים (ראו לעיל) ופקידי ממשל בכירים. רובם המכריע, עם זאת, עסקו במקצועות הנפוצים בקרב יהודי הולנד: הם היו סוחרים, בסיטונאות או בקמעונאות, עם או בלי חנות, לעיתים קרובות אופים או קצבים, או, מה שהיה נפוץ כמעט יותר, הם פעלו בענף הטקסטיל. לחלקם בענף זה היו - ויש להם גם כעת - תעשיות חשובות, לחלקם חנויות גדולות או קטנות, אחרים עמדו בשווקים והיו רוכלים. מבחינה פוליטית, הייתי רוצה לומר בהסתייגות רבה שנדמה לי כאילו היהודים היו פחות סוציאליסטים מהלא-יהודים בהנגלו, או ליתר דיוק, אני סבורה שהם לא התעניינו בכך כלל, למעט אולי בזמן שבו נאלצו להצביע בבחירות (דבר המהווה חובה בהולנד), למעט כמה חריגים. (חריג כזה היה דודי, כיום בן 78, שזעזע את הוריו האורתודוקסים מאוד ורבים בקהילה, כאשר כחלוץ אמיץ עשה תעמולה פומבית למען הסוציאליסטים הקיצוניים). חיי המשפחה והעניין התרבותי היו כנראה ממוצעים. הקהילה שלנו ככלל לא התעניינה בציונות, וההתנגדות אליה הייתה למעשה די גדולה. אנשים הרגישו כ"אזרחים הולנדים בני דת משה" וראו בציונות סכנה פוליטית. היו שמצאו בכך גם יוהרה דתית ("איך אפשר להעז להתחיל במלאכה שרק אלוהים והמשיח שנבחר על ידו רשאים להתחיל!", אמר אבי פעם). מספר האנשים שחשבו כך לא היה, דרך אגב, גדול, ומספרם הלך ופחת עוד לפני המלחמה. מאז ומתמיד היו בינינו מעט מאוד אנשים אורתודוקסים באמת, למרות שכיאה למקובל בהולנד, כולם היו כפופים ארגונית ל"עדת ישראל ההולנדית" האורתודוקסית. בתחילת שנות השלושים, אולי רק ל-10% מאיתנו היו חנויות סגורות בשבת, אם כי ברצוני גם לציין שדבר כזה לא ממש היווה הקרבה עבור האופים הכשרים (2 במספר) משום שהותר להם לפתוח את חנותם ביום ראשון כאשר התחרות הנוצרית נאלצה לסגור, כך שיום ראשון היה ללא ספק היום הטוב ביותר בשבוע עבורם.

גם מספר ההורים שלא שלחו את ילדיהם לבית הספר בשבת לא היה גדול במיוחד, בייחוד כאשר ילדים אלו סיימו את בית הספר היסודי ולמדו בבית ספר תיכון. (חלקם הלכו ולא כתבו). באשר לכשרות, המצב היה טוב מעט יותר, אף על פי שכידוע לכל אחד יש "שולחן ערוך" משלו. בהשוואה לקהילות סמוכות, הנגלו מעולם לא הצטיינה, הן באשר לחוויה הדתית שלה והן באשר לעניין התרבותי-יהודי שבה, ושניהם אף היו נתונים לשקיעה מסוימת במהלך הזמן. החזן שלנו ניסה לשווא להיאבק בשקיעה זו; הוא היה אישיות מרשימה וישרה ולכן לא יינטור לי טינה אם אעיד עליו לאחר מותו כי הגם שהיה אדון מכובד בדרך כלל, הוא לא היה אהוב לחלוטין, משום שהיה עצבני בצורה לא נעימה, די חסר סבלנות ורודן, לא תמיד בעל טאקט ונאמר עליו, בצדק או שלא בצדק, שהוא התעניין בעשירים בקהילתו יותר מאשר בעניים. ("U bent de pastoor van de rijken!" [אתה הכומר של העשירים!] צעק עליו מישהו פעם בזעם כובש). אך לזכותו ייאמר בהחלט שהוא ניסה במרץ לרומם את הקהילה מבחינה דתית ורוחנית. בחינוך היהודי, כפי שאני עדיין חווה על בשרי היום, הוא השיג תוצאות טובות במיוחד. למי שהתעניין בכך, הוא לימד קריאה, כתיבה, תנ"ך, תרגום תפילות ודקדוק כל כך טוב, שהתלמיד הפיק מכך תועלת לכל החיים, דבר ששמתי לב אליו שוב לאחרונה בהכרת תודה באולפן עציון. כאשר הרב הראשי של מחוז אוברייסל, שהקהילה שלנו הייתה כפופה לו, ביקר אותנו פעם בשנה ובחן את הילדים, זו באמת לא הייתה רק מחמאה ריקה כשהכריז שהוא מרוצה מאוד. כהכנסה צדדית, מכר החזן ביטוחי חיים וסיגרים. היה לנו גם שמש-שוחט, אדם טוב לב שאנחנו הילדים אהבנו מאוד. השכלתו היהודית והכללית הייתה מועטה. לאיש העני היו "מעסיקים" רבים ולא תמיד עדינים: החזן שהוזכר לעיל, כל ועד הקהילה וכל מועצת הקהילה! העובדה שהצליח בכל זאת להסתדר איכשהו עם כולם נזקפה כנראה לזכות טאקט מסוים ואדישות מסוימת. במהלך השבוע הוא היה גם סנדלר. הוא והחזן סבלו במאבקם מול מועצת הקהילה וועד הקהילה, שנבחרו לשנה אחת על ידי החלק הגברי של הקהילה בתוך התרגשות רבה ומזימות רבות, ושכל חבר בהם אהב להראות כמה כוח יש ברשותו! החזן נלחם מצידו בהפגנת כוח, השמש בכניעות כנשק.

בהסכמה טובה פחות או יותר עם הנהלת הקהילה הנ"ל פעלו מוסדות הקהילה הבאים: 1. חברת גמילות חסדים לנשים ולגברים, אשר - גם כעת - מקדישה עצמה במסירות נפש לגוססים ולנפטרים. 2. חברת נשים, שמטרתה הייתה לדאוג לריהוט מבנה בית הכנסת ולספרי התורה ו-3. מועדון בידור, שהעלה מחזות קלים ובעיקר ארגן נשפים, אך היה בעל ערך תרבותי מועט. ייתכן שהיו עוד כמה מועדונים. בארגון הקהילה הגברי היו די מעט "לימודים", בתחילה עדיין באופן קבוע בשבת, ומאוחר יותר למעשה רק בלילות שבועות והושענא רבה. עד כאן על קהילת הנגלו בשנות השלושים, שדמותה, למרבה הפלא, השתנתה אך מעט כאשר לקראת סוף העשור הגיעו אלינו לא מעט משפחות גרמניות, מה שגרם לנו לגדול לקהילה של כמעט 400 איש.

בכוונה מסרתי דיווח מפורט על קהילה זו, ראשית משום שאנשים כאן מתעניינים בכך, אך שנית גם משום שאת סיפור חיי ניתן להבין בבירור רק על רקע זה. להבנה נכונה שלו, חשוב גם להכיר מעט את משפחתי. הן מצד אבי והן מצד אמי, אני באה ממשפחה של סוחרים. הראשונים היו כולם - למעט אבי - פעילים בענף הטקסטיל, האחרונים חלקם בזה וחלקם בענף הזהב והכסף. משפחת מנקו התגוררה בהנגלו מאז התקופה הנפוליאונית; אחד מאבותיי ישב שם במועצת העיר - בשנת 1850. עיר הולדתה של אמי הייתה אמסטרדם. אישיות משמעותית מאוד במשפחה הייתה סבתי, אמו של אבי, שהייתה גרמנייה. גם בשל כך התרבות המועדפת בביתנו הייתה הגרמנית. באופן כללי, הסביבה שלנו לא הייתה נטולת עניין תרבותי; הוריי לקחו אותנו לקונצרטים, תערוכות, הרצאות וכו', ומאמי שאבתי השראה רבה בנוגע לספרות. הייתה לי אחות צעירה בחמש שנים ואח צעיר בשבע שנים. לאמי ולאחותי היה אופי עדין מאוד; האח היה ממוצע, אבי ואני היינו בעלי מזג חם עם רגשנות מעל הממוצע. אבל הוא היה מלא בטוב לב ומסירות עבור משפחתו, כך שניהלנו חיי משפחה נעימים ביותר. היינו אורתודוקסים, אבי מעולם לא עבד בשבת ומעולם לא הלכנו לבית הספר ביום זה. עד תחילת שנות השלושים, לאבי היה מפעל למגיני שרשרת לאופניים, שבתחילה הצליח לא רע, אך מאוחר יותר פעל בהפסד עקב תחרות זרה ולבסוף נאלץ להיסגר. מאוחר יותר הוא פתח מכולת לצד חנות עופות, שלמרבה הצער בקושי יכלה לפרנס אותנו. אסון גרוע בהרבה היה שאמי לקתה בשבץ חמור, שממנו לא התאוששה באמת מעולם... בשנת 1935 קיבלתי את תעודת הבגרות שלי, לאחר מכן עבדתי במשק הבית ובמכולת ונתתי שיעורים פרטיים בשפות. לאחר זמן מה קיבלתי מלגה ולמדתי גרמנית. בשנת 1941 השגתי את תואר ה-B.A שלי. בינואר 1942 התחלתי ללמד בבתי הספר היהודיים באנסחדה וזוולה, שעליהם ידובר בהרחבה בהמשך. באופן כללי, ברצוני לתאר בנפרד את כל מה שבא עכשיו ומתייחס ללא יוצא מן הכלל לתקופת השלטון הגרמני.

היהודים בהנגלו 1933-1940

תחילה אגיע לתקופה שלפני המלחמה, השנים 1933-1939/40. ככל שגילינו בהדרגה שמה שהיטלר תכנן עבור היהודים חרג הרבה מעבר לגבולות של פוגרום "רגיל", אנו במשפחתנו היינו עצובים מאוד ותחושה של זעם חסר אונים כלפי הרודפים ורגש של רחמים חסרי אונים כלפי הנרדפים השתלטו עלינו. מה שיכולנו לעשות לא היה הרבה, רק דברים קטנים ועלובים, כמו השתתפות במגבית ודברים אחרים שהדגישו את התחושה הראשונה: חרם על סחורות גרמניות וכו'. ניסינו גם לארח בביתנו מכר יהודי שלי. אולם, בקשה שהגשנו למשרד החוץ לא אושרה, אולי בגלל שמצבנו הכלכלי היה רע. אך מכיוון שמחלתה הפתאומית של אמי ופטירתם הכמעט-פתאומית באותה מידה - שהתרחשה בזה אחר זה במהירות - של שלושת אחיה של אמי השפיעו עליי עמוקות, הדבר הדחיק במידת מה את הדבר האחר, שרק מאוחר יותר אעבור על בשרי ואדע מה משמעותו! אני עדיין זוכרת היטב את פרשת גרינשפן ואת ליל הבדולח. רק בשנת 1939 וביתר שאת בשנת 1940, כשהיטלר כבש מדינה אחר מדינה ואיים במספר פלישות להולנד, נכנסנו באמת לחרדה ומתח, כי רק עכשיו הרגשנו "Tua res agitur" [העניין נוגע גם לך]. בעקבות כך היגרו כמה אנשים מהקהילה לאמריקה, אחרים עזבו את הנגלו למערב המדינה, אל מעבר לקו המים, בריחה אחרונה שהתבררה כחסרת תועלת.

היהודים בהנגלו 1940-1943

כך הגיע ה-10 במאי 1940, שבו התעוררנו בבהלה משנתנו בארבע בבוקר מקולות של מטוסים ותותחי נ"מ רועשים. דרך הרדיו שלנו שמענו דיווחים של הגנה אווירית וידענו שהזמן הגיע: כבר בשבע בבוקר שמענו שהנגלו היא שטח כבוש. כמובן שאימתו של כל יהודי הייתה עצומה, אבל לא הבחנתי בפאניקה בהנגלו והתאבדויות לא התרחשו עד כמה שידוע לי. מאחר ובתקופה הראשונה לא קרה הרבה בתחום האנטישמי, אנשים שמחו להרגיע את עצמם במחשבה שאנטישמיות חריפה היא משהו לשימוש גרמני פנימי. (בתחום אחר, תחושה דומה הייתה שותפה גם ללא-יהודים; כשהגרמנים עדיין העניקו להולנד חירות מסוימת בהתחלה, גם הם חשבו לא פעם שהנציונל-סוציאליזם הוא משהו לשימוש פנימי גרמני והתנהגו בפסיביות כלפי שלטונות הכיבוש בהתחלה, אם לא ממש בצורה "חיובית". כמעט אף אחד לא חשב על התנגדות מחתרתית באותה עת). אבל עם הזמן הדברים השתנו. למרות שהבחנו בפחות דברים מאשר היהודים בערים הגדולות, הרגשנו בהדרגה מה היטלר תכנן עבורנו. ראשית בא האיסור על השחיטה. קיבלנו זאת ברוגע יחסי בבית: "זה סתם עינוי", חשבנו. "זה פשוט לא יעלה לנו בחיים". (המשפט האחרון הזה אופייני לגישה של המשפחה שלנו; כמה פעמים אמרנו אותו, אפילו בפוכט. המשפט הזה צפן בחובו עוצמה מסוימת - גם אם פסיבית - את האומץ לרצות לתת להכל לעבור מעליך, אם אפשר להישאר בחיים תוך כדי מבלי לפגוע באחרים. כמעט לא הצענו התנגדות פעילה, אבל להתנגדות פסיבית יכול לפעמים להיות ערך, ואני מאמינה שהצד החזק שלנו היה היכולת לסבול ובכך לגרום לפעמים גם לאחרים לא להרכין ראש).

הגירוש הראשון מהחיים הציבוריים היה הדרת היהודים משירות הג"א (הגנה אווירית), שבו אבי ואני עבדנו באותה עת (במקביל בערך לאיסור השחיטה). כמה חודשים לאחר מכן פוטרו עובדי מדינה יהודים, כאשר יש להבין את המילה עובד מדינה במובן הרחב ביותר האפשרי. ואז הגיע הרישום שלנו: אנשים עם שלושה או ארבעה סבים יהודים קיבלו J בתעודת הזהות שלהם, אנשים עם שני סבים יהודים קיבלו B. בבניין העירייה, שם היה צריך לעשות זאת, הפקידים ההולנדים היו ידידותיים במיוחד כלפי היהודים, וכך גם כל הלא-יהודים שאינם נאצים באופן כללי. עם חברי ה-N.S.B (התנועה הנאצית ההולנדית) לא היה יעלה על הדעת שום קשר; הייתה קיימת שנאה הדדית שהייתה אפילו גדולה יותר מהשנאה שהנאצים הגרמנים ויהודי הולנד חשו זה כלפי זה. לעת עתה הניחו חברי ה-N.S.B למשפחתנו. בתי קולנוע ומסעדות הפכו עבורנו לשטח אסור. (לא היה אצלנו מה שנקרא "מקום יהודי"). כבר לא הורשינו לעשות ספורט בפומבי או לשחות באגמים. סולקנו מכל המועדונים שאינם יהודיים-טהורים; כבר לא הורשינו להעסיק עובדי משק בית שאינם יהודים. קצת מאוחר יותר נאסר עלינו גם לנסוע ללא אישור מיוחד. בינתיים - במיוחד באמסטרדם - החיים עבור היהודים הפכו לבלתי נסבלים יותר ויותר בגלל פרובוקציות של חברי ה-N.S.B. בסוף פברואר 1941 פתחו בשל כך הפועלים הלא-יהודים של אמסטרדם בשביתה. אף מפעל לא עבד, גם לא מפעלי גז או חשמל, שום חשמלית לא נסעה. היו שביתות גם בערים הסמוכות. אני עדיין זוכרת את תחושת הנחמה של לא להיות לבד שהשתלטה עלינו, ושלמרבה הפלא, בדיעבד אני מרגישה שהייתה שקולה איכשהו לתחושה שהייתה לנו כששמענו שרודולף הס "ברח" לאנגליה.

את הדבר האחרון שמענו דרך ה"תחנה האנגלית", שהייתה מושג שגור אצל כל הולנדי. אבל עכשיו נלקחו מאיתנו גם מכשירי הרדיו. למרות זאת, שמענו תמיד את כל החדשות מהתחנה האנגלית מפי לא-יהודים. באמת תמיד, גם בפוכט, וגם מאוחר יותר בגרמניה במפעלים. מעולם לא היה ידוע מניין הגיעו, אבל אני בטוחה שאלו אכן היו החדשות האנגליות. בהדרגה החל המצב להיות מסכן חיים באופן ישיר גם עבור היהודים בהנגלו. בפרט הגברים הצעירים, החזקים והבולטים ביותר גורשו למטהאוזן, שממנה איש לא שרד. בית הכנסת שלנו נהרס על ידי חברי N.S.B. שירותי התפילה התקיימו כעת במבנה נספח של כנסייה פרוטסטנטית, לפעמים גם בביתו של החזן. ילדים יהודים נאלצו ללמוד בבית ספר יהודי. כמורה בבית ספר כזה עבדתי, כנזכר לעיל, בגימנסיה באנסחדה ובבית הספר התיכון הריאלי בזוולה. למאוכלסי בתי הספר הקטנים מאוד הללו היה משותף רק דבר אחד: שלכל אחד מאיתנו היו ארבעה סבים יהודים. לא מעט מהמרצים היו נשואים בנישואי תערובת, כולל המנהל. חלקם היו מנוכרים ליהדות, אחרים לעומת זאת היו אדוקים או בעלי תודעה ציונית. גם קהילת התלמידים הייתה הטרוגנית. עם זאת, הרוח בבתי הספר הללו הייתה טובה מאוד. למרות סבלותיה של אותה תקופה, שהם כבר היו מסוגלים להבין היטב (אלו היו ילדים בני 12 עד 19), הם לא היו מדוכאים כל כך, אלא לפעמים עצבניים, לפעמים שובבים, כך שכמורה מתחילה היו לי חיים קשים איתם לא פעם. אני עדיין מצטערת שלא יכולתי להיות יותר עבורם אז. השפה הגרמנית, למרבה הפלא, לא הייתה שנואה עליהם במיוחד. בכל הזדמנות שהתאפשרה לי, ניסיתי ללמד דווקא סופרים יהודים (במיוחד היינה). מחוץ לשעות בית הספר ארגנו עבורם לפעמים קורסים. בזוולה, שני מועמדים עברו את בחינות הבגרות (Abitur). חלק מהתלמידים הללו מתגוררים כעת בישראל.

במאי 1942 נאלצנו להתחיל לענוד את הטלאי הצהוב. גישת המשפחה שלנו הייתה שוב המתכון לתפוס זאת כהצקה שאינה מעבר לכך מסכנת חיים(!). בהשקפה זו חוזקנו על ידי יחסם של אזרחינו הלא-יהודים, שהיו אוהדים וידידותיים במיוחד. אבל כשהאהדה - כפי שקרה לא פעם - הידרדרה לרחמים, היה לה טעם לוואי מר. אבל הסימן הזה היה אותו סימן שנחרת על עצים שנועדו לכריתה ושאפשר לזהותם מרחוק על ידי הסימן הזה; גם הם אינם יכולים לזוז כדי לחמוק מאובדנם. לא הבנו זאת אז.

זה התחיל במחנות עבודה ליהודים. גברים עד גיל 60 נאלצו להתייצב לשם. אחרים נשלחו לווסטרבורק. מכיוון שהייתי מוגנת מתוקף היותי מורה, לא ריחפנו לעת עתה בסכנה הגדולה ביותר. חוויות נוראיות חווינו בקהילה בשמחת תורה 1942, כאשר כל קרוביהם של הגברים שעבדו במחנות העבודה נשלחו יחד איתם לווסטרבורק. האסון הגיע גם למשפחתנו כשאחי בן ה-18 נלקח על ידי איש ה-N.S.B...

...נתפס משום שלא ענד טלאי, ונלקח למחנה הריכוז אמרספורט. למרבה הפלא, דווקא הוא מבין קרוביי זה שחי הכי הרבה זמן. כלומר, כאשר הייתי במחנה הריכוז רייכנבאך בשנת 1944, קיבלתי ממנו פעמיים הודעה דרך אסירים - אני מעריכה שבאמצע ספטמבר ובסוף נובמבר - מאנברג, משם כתב שהיה חולה, שעכשיו הוא מרגיש קצת יותר טוב, ושמרוב רעב הוא אוכל את קליפות השעועית שהיה עליו לקלף בצריף המחלימים (Schonungsbaracke). לאחר מכן לא שמעתי ממנו שוב. תאריך פטירתו הרשמי נרשם כ-20 בינואר 1945.

במקביל לסכנת הגירוש החלה תופעת ה"הסתתרות" (ירידה למחתרת). לרוב זו הייתה שאלה של קשרים או כסף, או שניהם. מכיוון שלא היה לנו לא מזה ולא מזה, לא הצלחנו למצוא מקום מסתור, למרות שניסיתי לזמן מה להיעלם בכוחות עצמי. עם זאת, אנשים רבים יחסית מהאזור שלנו ירדו למחתרת וגם ניצלו. הדבר נבע מכך שלסניף אנסחדה של ה"יודסה ראד" (המועצה היהודית) (אנסחדה נמצאת כ-7 ק"מ מהנגלו) היה האומץ להשתתף בכך באופן פעיל. אך מעל לכל, כומר פרוטסטנטי פעל כה רבות לשם כך, שזהו לא מעט בזכותו שלאחר המלחמה הייתה באנסחדה הקהילה היהודית הגדולה ביותר, פרט לאחת (אמסטרדם).

באמצע נובמבר ניסיתי למצוא מקום מסתור, בדיוק כפי שאבי ניסה. אבל לא הצלחנו. אמנם עשיתי זאת למשך כמה חודשים, אך היו שבועות שבהם נאלצתי להחליף את מקום שהותי חמש פעמים. רק בשתי כתובות שהיתי תקופה ארוכה יותר: בבית אבות באמסטרדם ואצל סוחר תבלינים בסנטפורט; בשתי הפעמים כמשרתת. אני בקושי יכולה לספר משהו מיוחד על כך; סביר להניח שניהלתי בערך את החיים הממוצעים של מסתתרת. באותו זמן כמובן התהלכתי ללא טלאי צהוב, אך לא לקחתי יותר סיכונים מההכרחי. בטווח הארוך, התחושה שעלולים לגלות אותי הייתה פשוט בלתי נסבלת עבורי. כאשר קראתי שהיהודים מהמחוז צריכים ללכת לפוכט ב-9 באפריל 1943, החלטתי לחזור להנגלו כדי ללכת יחד איתם. אבי, אמי ואחותי היו הרי עדיין שם; למרבה הפלא, הם חיו שם בשקט יחסי במהלך חודשי החורף.

בשל בריאותה, שהלכה והידרדרה, הומלץ לאמי לא לנסוע לפוכט, אלא לווסטרבורק; אחותי, שתמיד טיפלה בה באותה תקופה ושגם התאימה לה ביותר מבחינת האופי, התנדבה ללכת לשם גם כן. הגשנו בקשה לרשויות הגרמניות שיאפשרו לנו להשאיר את אמי, שבקושי הייתה כשירה לנסיעה, עם אחותי בהנגלו, אך זו נדחתה. (זה כנראה היה תלוי במפקד המחוז; ידוע לי על מקרה בצפון בראבנט שבו הבקשה אושרה באותן נסיבות בדיוק, והאם והבת יכלו להמשיך לחיות בשקט בכפרן הקטן עד סוף המלחמה). כך שב-9 באפריל 1943 נסעו אמי ואחותי לווסטרבורק, ואבי ואני לפוכט.

מחנה פוכט 1943/44 - עבודה בפיליפס

מחנה המעבר היהודי פוכט - או K.L. Herzogenbusch - לא נועד אך ורק ליהודים; הוא היה גם מחנה מעצר-מגן לא-יהודי וליד אמרספורט, המחנה שממנו חששו יותר מכל בהולנד. עם זאת, מבחינת מתקניו, הוא היה במידת מה מחנה לדוגמה עם צריפי אבן ומזרני קפיצים. בצריף כזה היה חדר יום שבו היה מספיק מקום לכולם, מאחוריו חדר שינה גדול שבו המיטות היו לרוב מוערמות בשלוש קומות, חדר שהכיל 10 שירותים עם מים זורמים, וחדר רחצה. הייתה הקפדה על ניקיון בינינו; בהשוואה למחנות אחרים, המצב ההיגייני היה טוב. מכות כינים וטיפוס לא התרחשו. גברים ונשים היו במחנות נפרדים, רק לעיתים בימי ראשון אחר הצהריים היו ביקורים של גברים במחנה הנשים. ביקור זה היה השמחה הגדולה ביותר שניתן להעלות על הדעת עבורנו; הגרמנים ידעו זאת ועל כל תירוץ קל שבקלים הדבר נאסר.

בתחילה הגיעו יותר ויותר אנשים למחנה, כולל אנשים זקנים מאוד וילדים, מה שהציב בפני הנהגת המחנה שלנו (זקן היהודים זיסקינד, זקנות היהודים הגברות קלפטר, אסו וורדוין) בעיות עצומות. בהקשר לניקיון שהוזכר לעיל, נאלצו לעיתים קרובות לבצע חיטוי נגד כינים, שהיה מכה גדולה עבורנו, משום שאז תמיד היה צריך לעבור דירה ולסחוב מיטות. אני עדיין זוכרת את הפעם הראשונה במיוחד; משום שזה היה קשה ביותר בשל הצפיפות במחנה ובגלל האנשים הזקנים הרבים, שנאלצו לסבול הרבה יותר מכל זה מאשר הנוער. הנשים הצעירות נאלצו לעמוד ערומות בגשם במשך שעות לעיני החיילים הגרמנים. (מאוחר יותר, חיילים אלו גם התלוו אלינו תמיד כאשר התקלחנו פעם בשבוע). בימים הראשונים לימדתי קבוצה של ילדי בית ספר תיכון, עד כמה שהדבר היה אפשרי ללא כל חומרי לימוד ובתנאים המקומיים; שם גם סחבתי מיטות, כפי שעשו רבים. בינתיים כבר החלו המשלוחים לווסטרבורק; אבי היה באחד הראשונים שבהם. בקשה מצידי להתיר לי ללכת איתו נדחתה על ידי הגרמנים. נודע לי שהוא התאחד עם אמי ואחותי בווסטרבורק; יחד הם גורשו משם לסוביבור זמן קצר מאוד לאחר מכן. תאריך הפטירה הרשמי שלהם הוא סוף מאי 1943.

בינתיים, מבלי לדעת את כל זה ועדיין בתקווה לטוב, המשכתי לחיות בפוכט. כגיוון לסחיבת המיטות הנצחית, סחבנו אבנים, כשהיתרון היחיד בכך היה שסוף סוף יצאנו ממחנה הנשים הצפוף. באותה תקופה היו עוד ועוד משלוחים, שמתוכם משלוח הילדים ביוני היה כנראה הגדול ביותר. האבות של הילדים הללו עבדו לעיתים קרובות מחוץ למחנה (קומנדו מורדייק). הגרמנים הבטיחו להם שקרוביהם יישארו בפוכט בזמן שהם עובדים בחוץ, הבטחה שכמו כל הבטחות הגרמנים, לא קוימה. הנהגת המחנה היהודית ניסתה לשווא להחזיר את הגברים מקומנדו מורדייק לפני שילדיהם יעזבו. באותו זמן הורתה ההנהגה שלנו על אבל במחנה. היא לא הייתה צריכה לצוות על כך קודם.

בסביבות יולי 1943 נאלצתי לעבור מבחן הלחמה עבור חברת פיליפס, שכבר החלה לפעול במחנה שלנו באותו זמן. איכשהו הרגשתי שזהו ממש עניין של חיים ומוות. איך אוכל להתקבל לקבוצת עבודה זו, שבה היו גם לא מעט אסירים לא-יהודים בעמדות מפתח. למרבה הצער, אני מאוד מגושמת; לא הצלחתי להלחים בצורה סבירה. בעודי יושבת שם בייאוש, עובדת כמיטב יכולתי, ניגש אליי לפתע אסיר לא-יהודי מהנגלו שהכרתי היטב. שמחנו לראות זה את זו, והתברר שאדון זה, שמו ויסינק, הוא בדיוק זה שמחליט מי יתקבל ומי לא. אלה שהתקבלו חולקו לשתי קבוצות: הראשונה יכלה להתחיל לעבוד בפיליפס מיד, השנייה, שאליה השתייכתי, הייתה עתודה. לפני שהתחלתי לעבוד בפיליפס, שובצתי לקבוצות עבודה שונות; למשל, עבדתי בצריף לחולים קלים, מה שנקרא צריף המחלימים. ניקיתי, חילקתי לחולים את האוכל שלהם וכו'. לצוות של צריף זה הותר לישון שם, מה שהיה בעיניי נעים ושקט. גם לא היינו צריכות לעמוד למסדרי נוכחות (אפל). קצת מאוחר יותר שובצתי לקבוצת השעועית; נאלצנו לקלף שעועית עבור איזה מפעל שימורים. קבוצה שקטה יחסית, שבה אדם לא היה מותש כמו בדרך כלל לאחר יום עבודה רגיל של שתים עשרה שעות, משום שלכל הפחות לא היה צריך לעמוד במשך שעות במסדר נוכחות, דבר שלא היה נדיר כלל.

שמרתי זיכרונות טובים מקבוצה זו, משום ששם באנו לראשונה במגע עם ה-F.K.L (מחנה ריכוז לנשים) הלא-יהודי, וכך פגשתי חברה גרמנייה יקרה ומבוגרת שידעתי שנתפסה על ידי הנאצים במהלך פעילות סוציאליסטית, ושלא ראיתי זמן רב מאוד. חוץ מזה, לא היה לנו ממה לצחוק, כי היחס אלינו היה רע מאוד. היינו כפופות לסוהרות גרמניות והולנדיות. ההולנדיות היו הגרועות מכולן; היה בהן סדיזם שכמעט קשה לדמיין, למרות שהסוהרת הראשית הגרמנייה, שהייתה מעורבת מאוחר יותר בחניקתן למוות של מספר אסירות לא-יהודיות בבונקר, הייתה יוצאת מן הכלל לכלל זה. לרוב, הסוהרות היו חסרות השכלה וגדלו בחוגים הפשוטים ביותר, לעיתים קרובות בשכונות פועלים (פרולטריות). אני בספק אם הן תמיד היו נורמליות מבחינה נפשית. הצעירה ביותר הייתה בת 16. ה"גברות" הכו אותנו על כל עילה קלה והן הכו חזק. אני גם עדיין זוכרת איך אחת מהן הפריעה למנוחת הלילה שלנו - ישנו עד חמש בבוקר - כדי לקחת את מעילי החורף של אלה שהיו חצופות מספיק כדי להגן על עצמן מפני הקור בעזרתם. עד מהרה לא נשאר שום דבר שאפשר היה לקחת, משום שהמזוודות שלנו, שהבאנו לחדר ההלבשה לאחר ש"הובטח" לנו שיישארו רכושנו, הוחרמו. אבל אפילו בקיומנו העצוב היו נקודות אור, גם אם לא רבות. הורשינו לקבל מכתבים וחבילות. מה זה אומר, לא יכול להבין מי שלא חווה זאת בעצמו. קשר עם העולם החיצון, לפעמים אפילו עם קרובי משפחה מסתתרים. יתרה מכך, חבילות היו תוספת נחוצה מאין כמותה למזון שלנו, שהורכב ממרק מים גרוע ומעט לחם עם קצת חמאה או ריבה או גבינה או נקניק. (פועלים בעבודות קשות קיבלו מנות נוספות). (לאחר שקיבלנו רופא מחנה חדש, האוכל השתפר מעט לזמן מה; פעמיים בשבוע הייתה דייסה מאטריות או גריסי פנינה). מובן מאליו שהגרמנים ידעו עד כמה הקשר הזה עם העולם החיצון היה יקר לנו, ועל לא דבר ושוב על לא דבר הוטל איסור על מכתבים וחבילות, או שאפילו הרשות לכתוב מכתבים על גבי טפסים בעצמנו, כפי שהורשינו לעשות כל 14 יום במשך תקופה מסוימת, בוטלה.

היו עוד נקודות אור קטנות יותר. כוונתי לדת ותרבות במובן הרחב ביותר של המילה, שלכך הייתי כוללת הפעם גם בידור. למרות שאחוז האנשים הדתיים במחנה לא היה כמובן גדול יותר מאשר בחוץ, בכל זאת אפשר היה להרגיש בבירור את השפעתם, במיוחד בהתחלה. אני עדיין זוכרת את פסח 1943, שבו נערך ערב סדר, עם המצות וההגדות הדרושות. אלה שלא רצו לאכול לחם בפסח קיבלו גם אוכל שהובא מה"יודסה ראד" מאמסטרדם במהלך 8 הימים הללו. החגים הנוראים וחנוכה נחגגו גם הם בדרך כלשהי (הייתה קבוצה של נערות בעלות אוריינטציה ציונית ושל תנועת המזרחי שידעו כיצד להפוך את החגיגה הזו למשמעותית עבורן ועבור אחרות. מספר גדול יחסית של חברות אלו נשארו יחד בקבוצה זו עד לאחר השחרור). היו גם אחראיות בלוק שניסו להעניק לערב שבת אופי חגיגי משהו. כמה נשים הדליקו אז נרות ועשו קידוש. מאוחר יותר, הדבר הפך לבלתי אפשרי יותר ויותר. בנוגע לבידור, עליי להזכיר תחילה את הקברט. מעולם לא השתתפתי בו, וגם לא בסרטים שסופקו לנו הרבה יותר מאוחר על ידי הגרמנים, כי סירבתי להשתתף בבידור בחסות הגרמנים או שהוצע על ידם, אבל אני יודעת שהקברט היה יקר לאנשינו בדיוק בגלל שהוא נתן להם את ההזדמנות להיות יחד עם קרובי משפחתם הגברים למשך כמה שעות. (אילו עדיין היו לי כאלה, ללא ספק הייתי פחות איתנה בעקרונותיי בעניין זה!). הערבים נערכו בבלוק שנבנה מחדש ואשר עוטר באופן אמנותי על ידי ציירים יהודים. אנשי ס"ס וסוהרות הקשיבו לתוכנית זו לעיתים קרובות ובשמחה. עבורי אישית, הביטויים התרבותיים הפרטיים היו חשובים לאין שיעור. באולם השינה, חברות צריף מוכשרות שרו או דקלמו לפעמים; לפעמים רקדנית רקדה בחדר האוכל. מעל לכל, היה חשוב לי שבתחילה הייתה עדיין ספרייה עם ספרים טובים מאוד; קראתי את "פאוסט" של גתה והצלחתי "לארגן" (להשיג) אותו לפני שהספרייה חוסלה. הצלחתי לשמור עליו עד שגורשנו לאושוויץ. עם חוג חברות, קראנו לעיתים קרובות מהפאוסט הזה ושוחחנו עליו. כשכבר אי אפשר היה להשיג ספרים, סיפרנו זו לזו את התוכן של הספרים והסרטים שהכרנו וכתבנו שירים שידענו בעל פה, וכך יצרנו לעצמנו עוגן רוחני, גם אם דל מאוד, עד זמן רב לאחר שהיינו במזרח. תחת הכותרת "בידור" נופל גם מספר של שירי מחנה - בחלקם מצחיקים מאוד - שנוצרו על ידי כמה חברות, ואשר היוו סאטירה יפה כל כך על חיי המחנה והעידו על אופטימיות כה רבה, עד שהם היוו עבורנו עידוד אמיתי באותו זמן. ל-F.K.L. היה קברט משלו, אנטי-נאצי מאוד, ששמחתי להאזין לו. מנהיגת המחנה (זקנת המחנה) המוכשרת עשתה פרודיה על הסוהרת הראשית לאחר שביקשה מהסוהרות לעזוב את הצריף, מה שהן אכן עשו (!).

המשלוחים, בינתיים, לא פסקו; להפך. יתרה מכך, מצב הרוח דוכא עוד יותר עקב תאונה נוראה. כלומר, כשפעם אחת נאלצו לחטא בגז את הצריפים במחנה הגברים בחיפזון לשם השמדת כינים, ילד ישן לא התעורר בטעות. לגרמנים לא הייתה כאן אשמה. ב-15 בנובמבר היה משלוח גדול, שאיתו נשלחו רוב אלו שעבדו בתעשיית הטקסטיל - שהייתה קיימת גם בפוכט. גם עתודת פיליפס נאלצה להתייצב. מנהלי פיליפס, לעומת זאת, הצליחו לשחרר אותנו מהמשלוח, דבר שהיה חסר תקדים במידת מה. משלוח ה-15 בנובמבר הידוע לשמצה, שהועבר ישירות לאושוויץ בלבוש דל מאוד, לא זכה בדרך כלל לראות את השחרור, למרות שהוא יועד לעבודה ולא להשמדה ישירה. עתודת פיליפס גויסה אז מהר מאוד כולה לעבודה, מה שהניב יתרונות חשובים. ראשית, החברה דרשה שנבוא לעבודה נחות, ובכך שוחררנו מעמידה במסדרי ענישה. מעבר לכך, הם רצו רק עובדים שניזונים היטב, וכך האוכל שלנו הפך לטוב משמעותית, גם בגלל שכפועלי תעשייה קיבלנו מנת לחם נוספת, קיבלנו כסף מחנה מפיליפס, שאפשר לנו לקנות פירות בקנטינה, ואחרון חביב משום שמפעל פיליפס עצמו הביא לנו בכל יום ארוחה חמה, טעימה וטובה. לחג המולד קיבלנו מהם חבילה נפלאה ובמהלך שעות העבודה חולק חלב שוקו חם.

עבדתי בפס הייצור בהכנת פנסים חשמליים. בצד השני, עבדו חברות בפס ייצור של מכשירי רדיו, וכך תמיד הייתה מוזיקה. בצריפים אחרים יוצרו גם שנאים ושפופרות רדיו. מאוחר יותר, עבדו איתנו גם אסירים ואסירות לא-יהודים. הפיקוח הגרמני בתוך המפעלים, שבהם אזרחים מפיליפס, שהיו כולם "טובים", לימדו אותנו את העבודה, היה מתון. יתרה מכך, תמיד היה לנו שומר מקרב האסירים שכשגרמני התקרב, צעק "עכברים לבנים" כאזהרה. היינו צריכות את השומר הזה, כי לפעמים המכונות הרועשות כובו כדי להביא לנו קצת תרבות בלתי חוקית. אז הגיע אמן דקלום אסיר ודקלם מיצירותיו של סטפן צווייג. פרופסור אסיר העביר הרצאות מדע פופולרי. כשהגיעו "עכברים לבנים", הוא העמיד פנים שהוא עובד על קו חשמלי. אולם מה שהדהים אותי יותר מכל, היה כשפגשתי קבוצה גדולה של פועלים ממפעלי המתכת של הנגלו שהוזכרו בהתחלה, שהיו בפוכט בגלל חבלה, והפכו לחברינו האמיתיים. ומכיוון שהייתי בפיליפס כבר כחודש, הגיעו אנשים מהנגלו, הפעם מכל שכבות האוכלוסייה, שעזרו בהכנת שביתה. (יתכן שזה היה מבשר של שביתת הרכבות הלאומית, שאני יודעת שמקורה היה בהנגלו, אבל אינני בטוחה בכך). היו ביניהם גברים מעל גיל 70; מר ויסינק שהוזכר לעיל דאג שוב שיקבלו עבודה שקטה בפיליפס. (כאשר שאל איש זקן מאוד איך הוא מוצא את העבודה בפיליפס, שמעתי אותו אומר בניב היפהפה ביותר של הנגלו: "ויסינק, כבר הבנתי את זה, כאן אוכל בקלות להגיע לגיל 100"). כך המשכנו לעבוד. הועסקתי עם שפופרות הרדיו למשך זמן קצר. בינתיים, איימו עלינו שוב במשלוח; אולם, כשאנחנו הנשים כבר עמדנו במסדר והגברים אפילו כבר היו בדרכם לווסטרבורק, הדבר בוטל שוב והגברים (אולי רק בחלקם?) הוחזרו מווסטרבורק. אבל ב-2 ביוני 1944, כשהפלישה כבר הייתה ממש בפתח, אפילו פיליפס כבר לא יכלה להציל אותנו, ויצאנו במשלוח.

אושוויץ

במשלוח זה, גברים ונשים הופרדו לחלוטין; מעולם לא ראינו שוב את רוב הגברים. היינו הקבוצה היחידה שלא הורשתה לחזור לצריף כדי לאסוף את חפציה; פשוטו כמשמעו, הוכינו לתוך חדר ההלבשה כדי להתחיל את המסע משם, לבושות בדלות ורק עם מעט לחם. בינתיים השעה נהייתה מאוחרת מאוד. עוד ראינו כמה אדונים מפיליפס באים למחנה; הם ניסו לשווא להשיג עוד משהו עבורנו. -הלכנו ברגל לתחנת הרכבת (שעה וחצי), הוכנסנו לקרונות בקר שלתוכם דחפו דלי מים ודלי נוסף שאמור היה לשמש כשירותים, ולאחר כמה שעות יצאנו לדרך. רבות, כולל אותי, הצליחו להודיע למכריהן באמצעות פתק נייר שאנו נוסעות לאושוויץ.

נסענו כך במשך ארבעה ימים, בקרונות סגורים וצפופים עד אפס מקום, בקושי אווררנו פעם ביום, קיבלנו מעט מאוד מים, ללא אוכל חם, ורק קצת לחם. מאוחר ב-6 ביוני הגענו לאושוויץ, או ליתר דיוק לבירקנאו. מרחוק כבר ראינו את אש המשרפה. נאלצנו לצאת במהירות מהקרונות והובלנו לאולם גדול וקר בצורה לא נעימה. לא היו שם כיסאות ולא שולחנות. במהלך הלילה שבא לאחר מכן, שכבנו על רצפת האבן. היינו צמאות, צמאות נורא. היו שם ברזי מים, אבל הוזהרנו שלא לשתות מהמים בגלל סכנת הטיפוס. לא הרבה אנשים נתנו לאזהרה זו להטריד אותם. למחרת, נלקחו מאיתנו הבגדים שלבשנו וכך בילינו 24 שעות ערומות באולם שהוזכר לעיל. במהלך היום נאלצנו להתקלח, נרשמנו, ומספר קועקע על האמה השמאלית, באופן ברור לעין. הדבר נעשה על ידי אסירות יהודיות שבאופן כללי התייחסו אלינו בצורה מאוד לא נעימה. אי אפשר להאשים אותן. שהות באושוויץ לא בדיוק הופכת אדם לחובב-אדם. למחרת קיבלנו בגדים שהיו יותר בבחינת סמרטוטים; שיער ראשנו נגזר קצר, ושאר השיער גולח. זה קרה בצריף אחר.

בדרך לצריף זה ראינו סלקציה. אנשי הס"ס סימנו: ללכת שמאלה או ימינה. הזקנים הלכו ימינה, הצעירים שמאלה. אז סוף סוף הראו לנו את הדרגשים שלנו, שבהם היינו צריכות לישון שישה יחד. גודלם היה כפליים ממיטה רגילה. לבסוף קיבלנו ארוחה חמה, בערך....

...בערך כמו מרק הכרוב בפוכט. למחרת נאלצנו לקום בארבע, לעמוד בחוץ למסדר תחת הגשם במשך שעות רבות בבגדים דקים. אחר כך קיבלנו לחם ונאלצנו לעמוד שוב ערומות באולם שבו היינו לראשונה. זה נמשך כמה שעות ואז הטובות שבינינו נבחרו לעבודה מחוץ למחנה. מובן שכולנו רצינו בכך. נבדקנו באופן מקצועי על חוסננו הגופני על ידי אנשי ס"ס וסוהרות. נאלצנו לצעוד קדימה אחת אחרי השנייה. סוהרת ראשית זקנה, שלה היית צריכה להצהיר בת כמה את, הייתה צריכה להחליט. אני הולכת על קצות האצבעות כדי להיראות קצת יותר גבוהה, מסתכלת לה ישר בפנים, מציגה ארשת פנים בטוחה בעצמה, מעלימה כמה שנים מגילי, ומתקבלת. כשסיימו למיין הכל, כנראה שעדיין היו להם יותר מדי; החלק האחרון של השורה שלנו הוזז הצידה.

רייכנבאך 1944/45

למחרת עזבנו את אושוויץ ונסענו לרייכנבאך, כ-60 ק"מ מברסלאו. המשלוח התנהל בערך באותם תנאים כמו זה מפוכט לאושוויץ, אבל נמשך רק יומיים. הרכבת נסעה לפעמים לאט מאוד; היא גם עצרה לפעמים, כנראה בגלל סכנת הפצצות מהאוויר.

כשהגענו לרייכנבאך, התברר שהיינו צריכות לייצר שפופרות רדיו עבור טלפונקן (Telefunken). שוב החלפנו בגדים, הפעם לטובים יותר, כיון שהיינו צריכות לעבוד במפעל, חברת טלפונקן לא רצתה שנהיה לבושות בסמרטוטים. (חוץ מזה הם לא ממש דאגו לנו). הצריף שאליו נכנסנו כקבוצה סגורה נראה כך: מטבח לחם קטן, חדר יום קטן מאוד שלא היה בו מקום לכולן, שני חדרי שינה גדולים שבהם המיטות עמדו שתיים זו על גבי זו, וחדר רחצה עם ברזי מים. מכיוון שבית השימוש (אחד ויחיד) היה בחוץ ובלילה לא הורשינו לצאת, הוכנס מדי לילה דלי ריבה לצריף, דבר שהיה מאוד לא היגייני משום שכמעט לכולן היה שלשול. השתמשנו בכיורים באופן פרטי, וכן בחלון פתוח ומסורג. חימום התאפשר רק בחדר היום וכמעט לא היה חומר דלק. אבל בהשוואה לאושוויץ, זה היה כמעט נהדר.

למחרת נבחנו בטלפונקן. היו מספר מחלקות: ניפוח זכוכית וחיתוך, עבודה משרדית ומדידת השפופרות. אני הגעתי למחלקה האחרונה. בתחילה נאלצנו לעבוד במשמרת לילה (מאוחר יותר: שבוע משמרת לילה, שבוע משמרת יום) ויום העבודה שלנו היה בן שתים עשרה שעות. הצוות האזרחי הגרמני שעבדנו איתו נאלץ גם הוא להיות שם כל כך הרבה זמן. באופן כללי, צוות זה הפגין יחס לא אישי ומנומס בהתנשאות.
אינני יודעת על מעשי בגידה של ממש מצידם שבעטיים סבלו אנשינו מהשלכות הרסניות; אזרחים כנראה גרמו לפעמים נזק בקנה מידה קטן יותר לחלק מאיתנו כשהתלוננו עלינו בפני הסוהרות, מה שהוביל למכות. מצד שני, היו גם אזרחים אמיצים שהגניבו לנו לחם או דברים אחרים בסתר רב. הוכחה לכך שלפעמים הם חיבבו אותנו קצת: בחדר העבודה שלנו היה יום הולדת לנערה צעירה מאוד ושמענו פועלת אומרת בבכי לעמיתתה: "אבל שעכשיו אסור לי לתת לה שום דבר ליום ההולדת שלה...".

זה אכן היה מצחיק לפעמים במשמרת הלילה כשנתנו לרדיו לנגן מוזיקה קלאסית למעננו. ("אתן אוהבות את וגנר, לא, משהו כזה, הפיהרר אוהב את זה גם!"). ניסיון ההתנקשות בפיהרר נודע לנו גם במהלך משמרת הלילה. בטח היה מצחיק באותה מידה לראות את הפנים שלנו אז. שמחנו באמת כאשר חברת טלפונקן החליטה להביא גם חלק גדול מהחברות שלנו שנשארו באושוויץ (ראו לעיל). המפגש מחדש בין חברות וקרובות משפחה היה מרגש. יחד איתן הגיעה גם קבוצת נשים הונגריות מאושוויץ, וכפי שזכור לי מרוונסבריק, כמה לא-יהודיות מ-F.K.L. פוכט. אולם, שהותנו ברייכנבאך לא הייתה נעימה במיוחד גם כן; האוכל הלך ונעשה דל וגרוע יותר, מה שגרם למצב בריאותנו להידרדר לעין כול.

באשר אליי, חליתי בטיפוס זמן קצר לאחר ההגעה לרייכנבאך והייתי חולה עוד כמה פעמים לאחר מכן. (חולה נחשב מי שהיה לו חום מעל 38 מעלות; מי שהיה לו פחות נאלץ ללכת למפעל). למיטב ידיעתי, עם זאת, היה רק מקרה מוות אחד בקבוצה שלנו באותו זמן. העבודה התישה אותנו; למשל, לא קיבלנו חלב כמו האזרחים כאשר שאפנו גזים רעילים. המודעות יותר שבינינו גם שנאו את העובדה שהיינו מעורבות כאן באופן כה מלא בייצור מלחמתי נגד עצמנו, או, כפי שאחת החברות שלי ביטאה זאת בשיר (אני מצטטת מהזיכרון:)
גורל אכזר, להיות תליינו של עצמך! אירוניה נוראה, לייצר נגד עצמך! ובכל זאת, בכל זאת, אדם מקריב ונותן, למען מעט החיים שהוא כה אוהב, למען התקווה שמקיימת את מעט החיים, אנושות אומללה, עולם לא אנושי!
אבל לא נתנו לעצמנו להישבר. סיפרנו זו לזו את התוכן של סרטים, ספרים ושירים, כפי שכבר הוזכר לעיל, ובאופן כללי ניסינו גם להעסיק את עצמנו מבחינה תרבותית; חג המולד 1944 הראה באיזו הצלחה יפה. היה לנו אז יום חופשי, וביום ההוא, מורעבות ומוחלשות ככל שהיינו, הצלחנו להעלות קברט ברמה גבוהה. החברה שהוזכרה לעיל דקלמה שירים פרי עטה, אחרת רקדה פנטומימה, והציגה בין היתר בצורה מרתקת את סיפורו של 'שוליית הקוסם' של גתה. גם כל שאר ההופעות היו בעלות תוכן טוב.

מחנות אחרים 1945

בפברואר 1945 נשלחנו ללנגנבילאו (Langenbielau) והגענו לצריפים גרועים בהרבה מהקודמים. משם נאלצנו ללכת 5 ק"מ הלוך וחזור בשלג ללא נעליים למפעל טלפונקן ברייכנבאך לעבודה; כל זה כמובן בנוסף לשעות העבודה הארוכות.

כעת האויב התקדם לעבר גרמניה מכל העברים. כדי למנוע מאיתנו ליפול לידיו, הגרמנים גררו אותנו פעמים רבות תוך זמן קצר, וזה היה - יחד עם אושוויץ - הדבר הגרוע ביותר שסבלנו. ראשית הלכנו ברגל במשך חמישה ימים מלנגנבילאו לטראוטנאו (Trautenau), שנמצאת בצ'כוסלובקיה. במיוחד עבור המבוגרות שבינינו, זה היה עינוי. אולם, עד כמה שידוע לי, לא היו כאלה שנשארו מאחור, כי ידענו שמי שתישאר מאחור תיירה, וכך גייסנו את כל כוחותינו. בדרך, מחנות הלילה שלנו היו רפתות בקר מלוכלכות וכדומה. גם האוכלוסייה האזרחית החלה לברוח מפני הרוסים, מה שראינו בסיפוק. לא קיבלנו אוכל חם במהלך הצעדה. רק קצת לחם, מעט מרגרינה וקצת סוכר. מטראוטנאו לפורטה-וסטפאליקה (Porta-Westfalica) הועברנו לאחר מכן בקרונות בקר פתוחים בקור נורא; חלקנו סבלו שם מכוויות קור באצבעות הידיים, הרגליים או האוזניים. לאחר מבחן כוח זה, פסקה לי הווסת; אצל רבות היא כבר פסקה הרבה קודם לכן.
בפורטה-וסטפאליקה, הגרמנים בנו מפעל שלם לשפופרות רדיו בתוך מנהרה. (נערה זיהתה את המכונה שלה מפוכט, שבה חרטה את שמה). אולם, כמעט לא היה חומר למפעל זה; תרגלנו את האמנות של להעמיד פנים שאנחנו עובדות.

תנאי המזון והיחס לא היו שונים ממה שחווינו לאחרונה. נתפסתי גונבת סלקים מהמלאי שיועד למטבח הס"ס והוכיתי די קשה על ידי איש ס"ס, למרות שבאופן כללי הגברים שהיינו נתונות לפיקוחם העקיף היו אנושיים מעט יותר מהסוהרות, גם אם לעיתים קרובות ידעו היטב כיצד להשתמש באגרופיהם.
באפריל 1945 נגררנו הלאה, הפעם בקרונות כל כך צפופים שפשוט לא יכולנו לשאת זאת. צורפנו בקרונות אלה לאסירות זרות. במהלך היום זה עוד היה נסבל, שכן הורשינו לצאת מהקרונות, גם אם תחת התעללות מתמדת מצד השומרים. אבל בלילות מחצנו אחת את השנייה. מהקרונות עלו זעקות של אלו שעמדו להירצח בדרך זו או שנפצעו קשה. אפילו מאוחר יותר, גם לאחר שחרורנו, מתו חברות מהשלכות המסע הזה. עבור קבוצות אחרות, מוחלשות יותר ככל הנראה, מספר המתים היה גדול עוד הרבה יותר.

כך נסענו לבינדורף (Beendorf). שם חיינו בתנאים ההיגייניים הגרועים ביותר. כמעט לא היו מים לרחצה; מקבוצות אחרות נדבקנו בכיני ראש וכיני ערווה, שעד כה הצלחנו להישמר מפניהן, גם אם במידה מועטה. השמדנו בקפידה את ביצי הכינים, אבל לא הצלחנו להעלים את מכת הכינים הזו לחלוטין.
בבינדורף היינו אמורות לעבוד במכרה מלח; אולם רובנו מעולם לא ראינו אותו, משום שלאחר שהקבוצה הראשונה מתוכנו עבדה שם פעם אחת, פעמון האזעקה של בעלות הברית צלצל שוב והגרמנים נסוגו פעם נוספת עם השלל שלהם. הפעם צפונה, לנוינגמה-המבורג (Neuengamme-Hamburg), לשם כנראה פונו מספר מחנות, משום שהצפיפות במחנה זה הייתה כנראה המחרידה ביותר שחוויתי. בימים טובים שכבנו שתיים במיטה, בימים רעים ארבע, עד כמה שעוד אפשר לקרוא לזה 'לשכב'. כאן נאלצנו, באתר שהיה במרחק של כמה קילומטרים מהמחנה, לחפור שוחות תחת שמירה קפדנית ביותר. עבודה כזו הייתה מעייפת גם עבור גברים בריאים שניזונים היטב. איזה מאמץ זה היה עבורנו, נשים בתת-תזונה ומוחלשות לחלוטין, אפשר רק לתאר. אני מאמינה שאף אחת מאיתנו לא הייתה מחזיקה מעמד בכך עוד זמן רב. אבל פתאום לא היינו צריכות ללכת יותר לעבודה. נרשמנו בפעם המי-יודע-כמה, אבל הפעם, מה שמעולם לא קרה קודם, לפי הלאום שלנו. המפקד, שהיה סדיסט לא פחות מכל השאר, קרא למנהיגת המחנה שלנו, גברת פיינה, התנצל בפניה בנימוס רב על כך שהאוכל לא היה כפי שהיה שמח לראותו (!), ואמר לה שלמחרת אנו יוצאות במשלוח. והרגשנו: זה היה משלוח מכריע: חיים או מוות. הדעות בינינו היו חלוקות. חלק האמינו שהיטלר יגרור אותנו אל אובדנו ברגע האחרון; אחרות חשבו שהמשלוח מוביל לחופש. אל לו לאדם לזלזל באופיו השוחק של המתח הזה: האם יתנו לנו לחיות או שיהרגו אותנו ברגע האחרון בהחלט. יותר מכל המחסור, המכות והזוועות, דווקא חוסר הוודאות הזה הפך את המחנה לגיהינום עבורי.

השחרור

המשלוח הוביל לחופש. - לשוודיה. בקרונות לא צפופים עם קש ועם שומר שלא הכה וכמעט לא היה חמוש. ברכבת שמענו על התאבדותו של היטלר. בפלנסבורג, החייל הגרמני אמר: "עכשיו אתן חופשיות". לא ענינו. בקושי בכינו קצת. ניסיון לשיר את ה"וילהלמוס" (ההמנון ההולנדי) נכשל. אף אחת מאיתנו לא ניסתה לתקוף את השומר. כשהגענו לעיר הראשונה בשטח דנמרק, חלקנו ירדו מהרכבת ואספו מתנות שהדנים הרעיפו עלינו בעדינות רבה; הם אפילו זרקו חבילות מהקומות השנייה והשלישית של בתיהם. נערי אופים רוקנו לחלוטין את סלי הלחם שלהם, ילדים הושיטו ממתקים. חילקנו הכל ביושר. הדבר הראשון שאכלתי לאחר השחרור, הדבר הכי יפה שאכלתי אי פעם בחיי, היה שיבולת שועל חיה (לא מבושלת).

הובלנו למחנה קטן, שם נתנו לנו ארוחה טובה מאוד והתנצלו שעלינו לישון שתיים במיטה, מה שנשמע מצחיק באוזנינו אחרי השבועות האחרונים. למחרת - מזג האוויר היה יפה - הייתה ארוחת בוקר בחוץ על חלקה קטנה. היא הייתה במרחק 200 מטרים מכביש. אמרתי לעצמי: "אם אני רוצה עכשיו, אני יכולה ללכת לכביש הזה, ולא יכו אותי". ניסיתי, אבל לא העזתי, ניסיתי שוב אבל לא הצלחתי, הפחד היה עמוק מדי. לקח זמן ניכר עד שהרגשתי שאני באמת חופשייה. למחרת נסענו הלאה לשוודיה. עברנו חיטוי נגד כינים, נרשמנו וקיבלנו לבנים חדשים. מהקונסוליה ההולנדית...

...קונסוליה קיבלנו מאוחר יותר נעליים, שמלות ומעיל, שהורשינו לבחור לעצמנו, וגם קיבלנו ממנו 10 כתרים דמי כיס שבועיים. התגוררנו בבית ספר, שם טיפל בנו במסירות הצלב האדום, שגם ארגן את המשלוח שלנו מדנמרק לשוודיה. גם באופן פרטי השוודים היו טובים אלינו מאוד; הם הזמינו אותנו ונתנו לנו מתנות. ארגון המורים השוודי הזמין את המורים, ואני בתוכם, לחגיגה מפוארת.

נשארתי בשוודיה עד סוף ספטמבר. מה עשיתי שם באותו זמן. ראשית, הייתי חולה מאוד במשך כמה חודשים (בין היתר, דלקת ריאות). באותה תקופה, חברה טובה מאוד טיפלה בי ותמיד עמדה לצידי בשמחה בכל דבר. אמנם כבר קראנו יחד את "פאוסט" במחנה קודם לכן והסתדרנו היטב, אבל רק עכשיו באמת הפכנו לחברות. חברותנו נמשכת עד עצם היום הזה, שכן היא מתגוררת בירושלים. עוד אדבר עליה בהמשך. מאוחר יותר עסקתי בסיעוד קל בבית החולים באורברו (Örebro). מאוחר יותר אף הורשיתי לשבת כשומעת חופשית בבית ספר תיכון ריאלי שם, דבר שהיה מועיל מאוד עבורי. בהולנד נותרו רק קרובי משפחה מעטים; למשפחת מנקו היה מעט מזל עם ההסתתרות. אח ואחות של אבי, האחרונה יחד עם בעלה, הוסגרו; אח אחר מת בזמן שהסתתר. בחיים נותרו עדיין כמה בני ובנות דודים שלי, אחות של אבי שכעת היא בת 81, ודודי הטוב בן ה-78 עם אשתו, שקיבלו אותי באהבה לביתם ועשו הכל כדי להנעים את חיי ככל האפשר. חייתי איתם עד ה-1 בינואר 1946. כמה שמחתי להיות שוב בהנגלו!; למרות שכל מרכז העיר נהרס בהפצצה אווירית ובקושי זיהיתי את עיר מולדתי.

בהדרגה הגיע הזמן שבו התחלתי לחשוב שוב על עבודה מסודרת. למדתי קצרנות והדפסה במכונת כתיבה ומצאתי עבודה במשרד בינואר 1946. באפריל של אותה שנה התחלתי ללמד בבית הספר התיכון הריאלי בהנגלו, שם עבדתי בשמחה רבה עד עלייתי. הן בקרב המורים והן בקרב התלמידים, מעולם לא הצלחתי לגלות ולו שמץ של אנטישמיות. נהפוך הוא: העניין והאהדה שלהם לישראל היו משמחים; שוב ושוב נאלצתי לספר על כך לאחר שהייתי שם כתיירת בשנת 1955, בהזמנת חברתי שהוזכרה לעיל. לאחר תקופה זו, המדינה לא נתנה לי מנוח; היא משכה אותי כמו מגנט. לאחר שהתרחקתי לחלוטין מהיהדות בשנים הראשונות שלאחר המלחמה ולא הייתי עוינת כלפי התבוללות, גישתי השתנתה בהדרגה, וייסוד מדינת ישראל תרם לכך רבות. הדבר הותיר בי רושם עמוק, כמו גם על רבים אחרים בקהילה.

היהודים בהנגלו 1945-1957

כן, הקהילה הזו אכן עדיין קיימת, למרות שכעת היא מונה אולי רק 40 איש. בשבת כבר אי אפשר לקיים תפילה; בערבי שבת, בחגים נוראים ובימים שבהם למישהו יש 'יארצייט', זה מצליח במאמץ. אם האנשים עדיין מסוגלים לקרוא עברית בכלל, לרוב הם אינם מבינים דבר ממה שהם אומרים. חזן לשם כבוד (honoris causa) הוא אדון בן 60, שיחד עם אחותו מהווה את המשפחה האורתודוקסית היחידה. הוא עושה ככל האפשר כדי לשמר את הקהילה, אבל כשהוא לא יוכל לעשות זאת יותר, נגזר דינה למות. בית הכנסת, ששופץ יפה מאוד לאחר המלחמה, ייעלם בעתיד; הוא כבר הופקע על ידי עיריית הנגלו, שרוצה לבנות שם בית עירייה. האנשים יחפשו מבנה קטן שבו יוכלו לקיים את התפילות הדלילות, וכן ערבי תרבות, ערבי סדר משותפים, חגיגות ט"ו בשבט וכו'. הדבר היחיד שהוא מוחלט-חיובי שאני יכולה לומר על הקהילה הגוועת הזו, הוא תחושת השייכות המרגשת שלה עם ישראל. כלומר, בשנים 1954 ו-1956, הגיעה להנגלו קבוצת שחקני כדוריד מרחובות כדי לשחק נגד קבוצה מקומית שם. הקהילה היהודית התבקשה לארגן זאת, והיא עשתה זאת לא רק בצורה מצוינת ובשמחה, לא, חבריה נלחמו על הכבוד לארח ישראלים לתקופה מסוימת. ואני יודעת שהנגלו הפכה לשם דבר עבור הישראלים מרחובות. כאשר אני עצמי הגעתי לרחובות זמן קצר לאחר מכן, הם ממש הפציצו אותי בשאלות על "ההורים האומנים" שלהם, ורצו לתת לי כל כך הרבה מתנות להחזיר להם, שעם כל הרצון הטוב בעולם לא יכולתי לסחוב אותן. ובעוד היבט קיים קשר בין הנגלו לישראל: הטכניון בחיפה שולח באופן קבוע עובדים-אורחים למפעלי המתכת הידועים של הנגלו. לעיתים קרובות מאוד הם מוצאים בית אימהי אצל אישה מהקהילה שמרגישה יהודייה מאוד, אשר גם אם דירתה אינה גדולה, היא תמיד מפנה חדר יפה עבור "הבחורים שלה מישראל" ומבשלת עבורם את המאכלים האהובים עליהם. מאחד מ"הבחורים" הללו למדתי את העברית הראשונה שלי. בשנת 1955 התחלתי להשתעשע במחשבה שיהיה זה טוב לא לנמנם את כל חיי בהנגלו, אלא לעשות עלייה.

בעצת חברתי ובעלה - לורה ואוריאל דן - הגעתי שוב בשנת 1956 כתיירת. ב-15 ביולי 1957 עליתי סוף סוף ארצה, וחבריי עזרו לי בכל כך טוב ובאהבה ככל שיכלו. עדיין בכל יום הם מהווים עבורי משענת הכרחית; בביתם, שתמיד פתוח בפניי, אני חווה לא מעט שעות שמחות. אם משהו מאיים אי פעם להשתבש, אני בטוחה מראש שהם יעמדו לצידי בעצה ובמעשה. במיוחד בתקופה הראשונה, כשהיו לי געגועים עזים הביתה, הם היו בעלי משמעות אינסופית עבורי. עד סוף נובמבר למדתי עברית באולפן עציון וקיבלתי תעודת סיום. התגוררתי בפנימייה של בית ספר זה. לרוב הרגשתי שם די בנוח. עכשיו אני מתגוררת בהוסטל האנגלו-סקסי, שם יש לי חדר קטן משלי ואני מרגישה עוד יותר בנוח. בקרוב ייפתר עניין המגורים לשביעות רצוני המלאה, משום שאקבל שיכון בבית מזמיל. עשיתי עבודות משרדיות עבור 'ארגון עולי הולנד', אבל המעסיקה שלי עברה לחיפה. שלוש פעמים בשבוע בישלתי; המעסיקה שלי הפסיקה להגיע למשרד זמן קצר לאחר מכן ולקחה על עצמה את מלאכת הבישול בעצמה. כעת אני נותנת שיעורים פרטיים בגרמנית; סטודנטית לתנ"ך רוצה להיות מסוגלת לקרוא את הספרות המקצועית שלה בשפה זו. זה מסב לי הנאה עצומה ואני מקווה שיבואו בעקבות זאת שיעורים פרטיים נוספים. אני גם עושה עבודות הדפסה. ההשתלבות המקצועית שלי היא זו שמקשה עליי יותר מכל, אבל אני מקווה שהתגברתי על קושי זה תוך זמן לא רב מדי. אז ארגיש באמת איזה מזל זה לראות את פריחת היהדות בארצה שלה, לאחר שנשארתי בחיים כמו בנס במהלך חורבנה באירופה.

ירושלים, ה-7 בינואר 1958.

המקומות המתוארים בעדות מסומנים במפה. לחצו על כפתור ההגדלה בפינה הימנית העליונה כדי לצפות במפה בפירוט בחלון נפרד. מסעה של גדולה מחולק לארבע שכבות שונות:

1. הולנד (הסתתרות ומעבר)
   1. הנגלו ← אמסטרדם ← סנטפורט ← הנגלו ← פוכט
   2. עקירה פנימית ברחבי הולנד, מעבר מהגבול המזרחי (הנגלו) לחוף המערבי (אמסטרדם/סנטפורט) ולבסוף דרומה למחנה המעבר והריכוז פוכט.
2. מזרח אירופה (השמדה ועבודת כפייה)
   1. פוכט ← אושוויץ (פולין) ← רייכנבאך (גרמניה, עכשיו פולין) ← לנגנבילאו (גרמניה, עכשיו פולין)
   2. גירוש המוני מזרחה לפולין הכבושה לצורך השמדה, ולאחריו העברה חזרה מערבה לעבודות כפייה באזור שלזיה הגרמני (כיום פולני).
3. צעדות המוות (נסיגה לתוך גרמניה)
   1. לנגנבילאו ← טראוטנאו (צ'כיה) ← פורטה-וסטפאליקה (גרמניה) ← בינדורף (גרמניה) ← נוינגמה (גרמניה)
   2. נסיגה כאוטית ורב-כיוונית בלחץ התקדמות הצבא הסובייטי, תנועה דרומה לתוך צ'כוסלובקיה ברגל, ולאחר מכן העברה עמוק לתוך מערב וצפון גרמניה.
4. שחרור לסקנדינביה
   1. נוינגמה ← פלנסבורג (גרמניה) ← אורברו (שוודיה) ← הנגלו
   2. משלוח ההצלה האחרון נסע היישר צפונה אל מחוץ לגרמניה, חצה את גבול דנמרק והמשיך אל שוודיה הניטרלית לשם החלמה רפואית.

ביום שישי, 29 באפריל 2021, חשף ראש עיריית הנגלו ארבע אבני נגף (Stolpersteine) לזכר משפחתה של גדולה. האבנים מנציחות את אביה, אהרון יעקב (1882); אמה, אלידה (1882); ושני אחיה, פינה (1923) ולאונרד יעקב (1924). העיתון De Stentor סיקר את האירוע ופרסם כתבה שתיארה את טקס החשיפה והביאה את סיפור מסעה של גדולה דרך העדות שמסרה ליד ושם.

מכיוון שהפוסט הזה הפך לארוך למדי, אשתף את שאר המידע בעדכון עתידי.