עוד על חייה של גדוּלה

גדולה מנקו פגשה את לוי סלומון ישראלי (Levie Salomon Israels) בשנות ה-70, לא זמן רב לאחר שעלה ארצה מהולנד. לוי, שנולד בווגנינגן (Wageningen) בשנת 1916 (היה מבוגר מגדולה בשנה), למד בסמינר הישראלי-הולנדי והוסמך לתואר "מגיד". הוא נישא לאליזבת חרוטהאוס (Elisabeth Groothuis), ובמהלך המלחמה הזוג הסתתר בעיר לייוורדן (Leeuwarden). לאחר המלחמה נולדו ללוי ולאליזבת שני ילדים: חגי (יליד 1946) ו-אַבִּי (אברהם, יליד 1948), ולוי עבד כמורה לדת ומנהיג רוחני של הקהילה היהודית. באופן טרגי, בנו הבכור חגי הלך לעולמו בשנת 1956. בסופו של דבר לוי ואליזבת התגרשו, ולוי עלה לארץ לבדו. מידע נוסף על חייו ניתן למצוא בעמוד ההנצחה שכתב בנו אַבִּי עבור Joods Zwolle .

גדולה ולוי נישאו בטקס צנוע בתחילת שנות ה-80, כאשר שניהם היו בשנות השישים לחייהם. תמונת השער מתעדת את גדולה עם משפחתה החדשה בדירתם שבשכונת קריית משה בירושלים. התמונה צולמה ככל הנראה במהלך חג הפסח, באחד מביקוריו של אַבִּי בישראל. אחיו של לוי, שלמה, יושב לצדה של גדולה. העומדים משמאל לימין הם שולמית, אשתו של שלמה, בתם חנה, לוי ובנו אַבִּי.

בשנותיהם המאוחרות, עברו גדולה ולוי לבית יוליאנה, בית אבות בהרצליה שהוקם במיוחד עבור עולים מהולנד. גדולה הלכה לעולמה בשנת 2000 בגיל 83, ולוי הלך לעולמו שנה אחת בלבד אחריה. גדולה ביקשה שלא תוקם מצבה על קברה.

בצעירותה, לפני המלחמה, הייתה גדולה קוראת נלהבת של עיתון הנוער היהודי בצלאל (De Joodsche Jeugdkrant) ואף תרמה לו מפרי עטה. העיתון, שיצא לאור באמסטרדם בין השנים 1928 ל-1935, נערך ונכתב ברובו על ידי הרב ד"ר מאיר דה-הונד (Meijer de Hond). הוא הופץ לערי שדה רק במקומות שבהם היה סניף מקומי חזק של ארגון הנוער בצלאל או קהילה אורתודוקסית פעילה, כמו הנגלו (Hengelo). בקהילות פריפריאליות אלו, שימש המגזין כעורק חיים תרבותי חיוני, שקישר בין הנוער המקומי המבודד לבין החיים היהודיים-הולנדיים הרחבים.

דה-הונד החזיק בעמדה אידיאולוגית ייחודית. בעוד שהוא נלחם בעוז למען כבודם של העניים, הוא התנגד נחרצות הן לסוציאליזם והן לציונות. הוא לא האמין במהפכות חברתיות או בהקמת מדינה חילונית בארץ ישראל; תחת זאת, הוא האמין שהישועה האולטימטיבית של הפרולטריון היהודי טמונה בדבקות עמוקה ומסורתית ביהדות האורתודוקסית ובסולידריות קהילתית.

שמה של גדולה מופיע מספר פעמים בעיתון. היא הייתה פעילה בגיוס חברים חדשים וזכתה בפרסים על מאמציה (כפי שניתן לראות בעמוד השער משמאל). העמוד מימין הוא משנת 1930; גדולה הייתה אז בת 13 ופרסמה חידה קצרה שתרגומה החופשי הוא: "חודש הולנדי וקריאת התפעלות הולנדית יוצרים יחד מספר יהודי". התשובה היא ככל הנראה המילה העברית "מאה". בניב האשכנזי-הולנדי, המילה נהגית כ"מאיו" (Meioh) – שילוב מתוחכם של חודש מאי (Mei בהולנדית) וקריאת ההתפעלות "!O" או "!Oh".

מכתב זה פורסם שנתיים לאחר מכן, בשנת 1932, כאשר גדולה הייתה בת חמש-עשרה. היא מכנה את עצמה "דולה" (Dula), קיצור של גדולה. היא צירפה גם פתק מאחיה הצעיר, ליאו – שהיה אז בן שמונה – וסייעה לו בניסוחו. וכך נכתב במכתב:

דוקטור יקר (אמא אומרת שזה צריך להיות 'נכבד', אבל נו טוב, 'יקר' כבר נכתב. אמא תמיד חייבת לדעת הכי טוב, דולה!) מדוע היא עשתה הפסקה כל כך ארוכה מכתיבה? בכנות, זה היה מפני שהיא הרגישה שהיא מתבגרת קצת יותר מדי בשביל זה וצריכה לפנות מקום לצעירים יותר. אבל בסופו של דבר היא מצאה את הטענה הזו קצת מטופשת מדי, למרות שהיא דבקה בה די הרבה זמן. ואוי, כמה שאני מוצא את סגנון 'הגברת הזקנה' הזה מתאים! קצת כמו עלמה צעירה, או יותר נכון מתבגרת טיפוסית, דולה.

בחול המועד סוכות, היא העלתה את הרעיון הבא שיכריע מה עליה לעשות: כלומר, אם היא תקבל ממתקים בבית הכנסת בשמחת תורה, היא תכתוב לי; ואם לא, אז לא. ו... היא כתבה לי, כך שחבר המושבעות של הגברות הזקנות והצעירות שלנו דן את דולה להישאר נערה צעירה!

ועכשיו היא תספר מה היא 'מעוללת' לאחרונה. מאז ספטמבר היא לומדת בשנה הרביעית בבית הספר H.B.S. (אז היא כבר שחקה שלוש שנות H.B.S.?). אבא אומר שהיא חייבת לנסות להפוך ל-H.B.S (תלמידת בית הספר הטובה ביותר של הנגלו - Hengelo's Best Schoolgirl). מערכת השעות שלה בשבת כבר עכשיו נוחה באופן יוצא מן הכלל (ציור, פעמיים התעמלות, אנגלית והולנדית) והמורים משתפים פעולה בצורה יוצאת מן הכלל. היא גם עדיין הולכת לבית הספר היהודי באופן קבוע (בדרך כלל בימי ראשון בבוקר). כרגע, היא עסוקה בפרקי אבות. היא גם קראה על מנדלסון. (בספר 'ישראל באומות'). היא התחילה לקרוא את 'תוהו ובוהו' מאת סמי גרונמן. ספר יפהפה אבל בגרמנית קשה להחריד. (הערת העורך: כן, אני מכיר אותו ומוצא אותו יפהפה.)

ועכשיו, כאחות טובה, היא משאירה את שאר הנייר לאחיה הקטן ליאו, שהיה מרוצה מאוד מהספר שבו זכה. להתראות דולה, והישארי חברה צעירה לעת עתה, אלא אם כן תעשי כמו חרטה ולמן, שהפכה מנערת שליחויות לנגרית. תחשבי על זה, אבל לפני חול המועד סוכות.

למעלה מ-72,000 עולים עלו לישראל בשנת 1957. הייתה זו שנת השיא של העלייה מפולין ("עליית גוֹמוּלְקָה"). בעקבות מבצע קדש ב-1956, גירשה ממשלת מצרים כמעט את כל האוכלוסייה היהודית שלה, ואלפי יהודי מצרים הגיעו לישראל ב-1957 כפליטים חסרי כל. במקביל, העלייה ממרוקו צנחה משמעותית ל-8,578 עולים בלבד בשנת 1957. זו הייתה ירידה חדה לעומת שנות השיא של 1954–1956 (אז הגיעו עשרות אלפים), שכן מרוקו זכתה בעצמאות ב-1956 ואסרה רשמית על הגירת יהודים, מה שאילץ את מאמצי העלייה הבאים לרדת למחתרת.

רוב העולים הגיעו דרך הים, אם כי חלקם הגיעו בטיסות. בארכיון המדינה שמורים פנקסי הרישום החודשיים שבהם תועדו כניסות אלו. ביולי 1957 הגיעו 4,519 עולים דרך הים ו-562 דרך האוויר. עמוד הסיכום של חודש יולי (מימין) מפרט את האוניות שהגיעו ואת מספר העולים בכל אחת מהן. מעניין לציין כי האונייה "פאצ'ה" – אותה אונייה שבה הפליגה המשלחת מרחובות לאירופה – רשומה כמי שהגיעה ב-25 בחודש, ללא עולים כלל על סיפונה. שמה של גדולה מנקו מופיע ברשימת העולים שהגיעו במטוס ב-15 ביולי, והיא נרשמה בתל אביב עם מספר עולה 108044. נראה שפקיד העלייה עשה טעות העתקה כשרשם את שם אמה של גדולה מתוך טופס קליטה בכתב יד, מה שהוביל לטעות ברישום הרשמי; שמה של אמה של גדולה היה אלידה (Alida), אך השם המודפס ברשומות מופיע כ-אלינר (Elinor).

בעדות שלה גדולה כותבת:

עד סוף נובמבר למדתי עברית באולפן עציון וקיבלתי תעודת סיום. התגוררתי בפנימייה של בית ספר זה. לרוב הרגשתי שם די בנוח. עכשיו אני מתגוררת בהוסטל האנגלו-סקסי, שם יש לי חדר קטן משלי ואני מרגישה עוד יותר בנוח. בקרוב ייפתר עניין המגורים לשביעות רצוני המלאה, משום שאקבל שיכון בבית מזמיל.

אולפן עציון הוקם ב-21 בספטמבר 1949 בשכונת בקעה בירושלים, ביוזמת הסוכנות היהודית ומשרד החינוך. הוא הפך למודל ולאבן יסוד להקמתה של רשת אולפנים ברחבי הארץ. האולפן פועל עד היום, אם כי במיקום אחר.

ההוסטל האנגלו-סקסי שגדולה הזכירה בעדותה הוא ככל הנראה "מעון העולים האנגלו-סכסיים" של הסוכנות היהודית בשיכון רסקו (הגובל בשכונת קטמון) בירושלים. בישראל של שנות ה-50, המונח "אנגלו-סקסי" היה הגדרה בירוקרטית וסוציולוגית בשימוש הסוכנות היהודית. בעוד שמשמעותו היבשה הייתה דוברי אנגלית, בפועל הסוכנות החילה את המונח על אקדמאים ובעלי מקצועות חופשיים מארצות המערב באופן כללי – לרבות עולים מהולנד כמו גדולה. אלו היו עולים שהורגלו לרמת חיים מערבית גבוהה, והמדינה הצעירה שאפה בכל מאודה להשאירם בארץ בזכות כישוריהם המקצועיים.

מדינת ישראל הצעירה ביקשה להקל על קליטתם של אנשי מקצוע מערביים באמצעות הקמת מעונות עולים ייעודיים. בניגוד לתנאים הקשים של מחנות המעבר והמעברות, ההוסטלים המיוחדים הללו הציעו נחיתה רכה יותר. הם סיפקו חדרים ראויים, חדר אוכל משותף וסביבה תומכת, ושימשו כגשר נוח בעוד העולים החדשים מאתרים עבודה ומגורי קבע.

בזמן שכתבה את עדותה, המתינה גדולה לדירת קבע בשיכון בבית מזמיל. כיום, שכונה זו, הממוקמת בדרום-מערב ירושלים, מוכרת יותר בשם קריית היובל. השכונה הוקמה בתחילת שנות ה-50 כדי לספק קורת גג לגלי העלייה ההמוניים, ושמה שונה רשמית בשנת 1952 לציון שנת היובל לקרן הקיימת לישראל (קק"ל). עם זאת, רבים מתושביה הראשונים המשיכו להשתמש בשם המקורי במשך שנים רבות.